שולחן עבודה / מוניקה לביא

מאת מוניקה לביא

המיצב של בלהה אהרוני המוצג בגלריה על הצוק מתפשט על פני חלל הגלריה. הוא מתחיל בקומת הכניסה,
זוחל במדרגות ויורד פנימה. הוא מתנועע, מהבהב, פותח וסוגר פתח אל הים הנמצא ממש מעבר לקיר.
המרכיבים שלו שאולים מעולם יורדי הים, ומאלו הנותרים על החוף.

אהרוני בונה מיצב עם הפנים לים, שתכניו שאולים מהים, בשפה רזה ומינימליסטית. עם זאת,
אפשר לראות במיצב אלגוריה על צפייה, המתנה, חרדה, פלח מפני המוות, ומציאת הדרך חזרה.

בלהה אהרוני יוצרת מערך דימויים שכוחו באפשרויות הקריאה האלגורית שלו. למרות שמדובר במיצב שאפתני
ובעל נוכחות טריטוריאלית, טכנית ואפילו כוחנית במידת מה, הקול שעולה ממנו הוא קולו של הגעגוע, החיפוש
והחרדה. בתוך המערך הגברי, שאינו חושש ממכונות, מנועים ומערכות תמסורת, עולה קול אחר, של מה שחסר
לו אויר, של זה שמאותת מהחוף ליקיריו, ושל מי שזקוק למצפן, לפלס, למגדלור, על מנת למצוא את דרכו שלו.

במרכז המפלס העליון של הגלריה מציבה אהרוני שולחן עם מנוע המפעיל מערכת תמסורת שסופה מגיע אל
פתח יציאת החירום של הגלריה שבמפלס התחתון, והיא פותחת וסוגרת אשנב באופן קצוב. מסביב לשולחן,
לאורך הקירות העגולים של הגלריה, תלויים במרחקים קצובים כפיסי עץ היוצרים דימוי של מצפן.

מול המערכת המאורגנת שבמפלס העליון, נראה המפלס התחתון כמו חוף לאחר סערה. מגדלור שבור נוטה על צדו,
פנס המגדלור מוטל במרחק, מנותק ממנו ומהבהב קצובות, משטח עגול ועליו בית קטן, דמויות גברים אפורות,
גבוהות ודקות עומדות קרוב לקיר וממתינות למשהו.

כל המיצב בנוי מחתיכות עץ, מקרשים שפעם היה להם תפקיד אחר, ועכשיו חוברו זה לזה במין מעשה טלאים
קפדני והפכו לדבר חדש. התחושה המתקבלת היא של משהו שנהרס, התפרק לגורמים ושב ונבנה. תהליך ההרס
והבנייה, הפירוק וההרכבה מחדש יוצרים תחושה של עולם לאחר אסון, קטסטרופה, סופה עזה ומפרקת כל,
ויחד עם זה של עקשנות, יכולת עמידה, ותושייה אנושית.

שולחן העבודה והכסא שלפניו, הם במידה מסוימת המחוללים של כל המיצב. שניהם מעוגנים לכאורה בתוך הבית.
במקום מבטחים, אבל מוצבים על גבי משטח עץ דמוי רפסודה, כאילו בכל רגע יכולה אותה פנטזיה ביתית,
אותו מקום עבודה פרטי, מקום בו נהגות מחשבות ומתוכננות תוכניות, להינתק ממקומה ולהפליג אם מרצון ואם
מכורח, למרחקים. ואם כך, אם שום דבר לא בטוח, כדאי להצטייד במצפנים, אמות מידה, פלסים, מעיל דוחה מים,
סנפירים, וכל מה שיכול לסייע בעת האסון שאולי עומד להתרגש, כדי שתהיה אפשרות להתמצא ולשרוד באותם
מקומות לא ידועים ולא מוכרים שעלולים להיקלע אליהם.

במידה מסוימת זהו מיצב על הקירה או היעקרות, על עזיבה או היעזבות, על המתנה למי שהלך או על רצון לקום וללכת.
הקול שעולה בחוזקה הוא קולו של הפחד מפני האסון שיכול לבוא בחטף, על ארעיותם של הדברים היציבים ביותר,
ועל מה שנשאר אחרי שהכל מתפרק. ויחד עם זאת ולבלי הפרד, זהו מיצב הל התמדה, המתנה, אחיזה בקיים,
בנייה מחדש, ועל התקווה שניתן בכל זאת למצוא את הדרך חזרה הביתה,
כי תמיד יש מי שממתין עם הפנים לים ולבו מהבהב.

מוניקה לביא
אוצרת
הגלריה על הצוק, נתניה