יורדת ימים, מודדת יבשות – הערות על עבודותיה של בלהה אהרוני / חיים מאור

מאת חיים מאור

אדם מול ים. כל עוד רוחו בו הוא ניצב, ישר כאנך, בוהה אל האופק הנעלם שמולו, מקשיח גופו בניסיון מתמשך לשמור על איזון ויציבות כנגד הרוח הקרה, אשר נושבת מן הים, או נושפת בעורפו ובגבו, מנסה להפילו.

כך נראה פסל אופייני של בלהה אהרוני.
בניגוד ל"מלאך ההיסטוריה"1 אין לו כנפיים שאותן יפרוש לצדדים והוא איננו מודע לסכנות האורבות לו וקורעות את עיניו לרווחה.
עמידתו מול הים גם איננה דומה לזו של נזיר מהורהר, אשר מתבונן ומתפעם מעוצמתם של איתני הטבע, ממתין להארה או לנס 2.

בשונה מהם, האדם הזה הוא איש פשוט, רגיל, אפור, עולמו וממדיו צרים והוא שקוע ושוקע באפרוריותם של חיי היום-יום שלו.
רק צווארו ומבטו, הנמתחים ונשלחים אל מעבר לים, רומזים למשקיף מן הצד כי עדיין פועם בתוכו זיק של ערגה או געגוע לגעת במחוזות צבעוניים ונאצלים יותר של חיים אחרים, שם, מעבר לים, מעבר להרי החושך.
אבל רגליו הכבדות כעופרת ומשא המזוודות, או הארגזים שעמו, מקרקעים אותו, מקפיאים ומצמיתים אותו למקומו, מונעים ממנו להגשים את מאוויו. בתוך גוף העץ, ממנו גולף ונחטב, הוא ימשיך לחכות לגודו, שלא יגיע, שלא ישיב לאיתותי לבו הפועם באור אדמדם.

* * *

זה 26 שנים, משנת 1978, מתגוררת בלהה אהרוני במכמורת. ביתה סמוך לים, שומר על קשר עין תמידי עם תנועת המים ברגעי הגאות והשפל ועם תנועתם המחזורית של השמש, הירח והכוכבים, העולים ושוקעים חליפות.
כל אותן שנים, כאשר הכל זרם והשתנה סביב ביתה, הוא ניצב על עומדו, מקורקע, מחזיק מעמד, צופה אל האופק. גגו האדום מאותת כמו מגדלור, מהבהב סימנים של קיום, אותות אתרעה ואזהרה, איתותי מצוקה ופיתוי וקריאה לתשומת לב. הבית ובעלת הבית.

לבלהה אהרוני אין תרבות של דייגים או של יורדי ים. לדבריה היא "יורדת נפש".
הים שלה איננו "ים של אהבה" או "ים של דמעות". הים שלה הוא ים של מאבקים ומעמקים קיומיים, ים של נשיות יונגיאנית, אשר שומר על מחזוריות )נשית(; אשר עוטף ומחבק, או מציף ומטביע בנוזליו השלייתיים, צופן סודות מסתוריים במעמקיו האפלוליים, הבלתי נגישים.

השיעור, המידה והמדידה
פסליה של בלהה אהרוני הם פסלים מדודים. ניכם בהם שם נעשו מתוך אורך רוח, מתוך מחשבה רבה, תמצות וזיקוק, בכדי למצוא את קנה המידה המדויק שבין מידת הצורך (הרגשי) לבין מידת האפשר (השכלתני).
פסליה – דמויות ה"אנטי-גיבורים" שלה – מנסים לשמור על איפוק וקור רוח, בשעה שהם מהלכים על חבל (קיומי) דק, יושבים או ניצבים על סף התהום אשר מגדירה ומטרידה את קו הגבול שלהם, שבין מידת הדין לבין מידת הרחמים.
צופה מן הצד יתקשה להחליט: האם עליו לרחם עליהם בהיותם קורבנות גורלם, מאוויהם או אוזלת ידם, או לדון אותם לכף חובה, בגין היותם אסירי התנהגותם ויציריה?
מילת המפתח לאפיונם היא המילה "שיעור", הן כמידה, כמות או גודל והן כלקח וכלימוד.

* * *

בתנודה המתמדת שלה בין היותה אסירה המרותקת לבית סטטי, המקורקע ליבשה, לבין תנועתה על גבי הסירה )הסטודיו(, הבית הדינאמי, הנע ונד בחופשיות על פני המים, בלהה אהרוני נעזרת במכשירי מדידה בכדי למדוד את שאינו בר מדידה, שאין לו שיעור:
את כוח הכובד ואת יכולת הציפה; את העמידה על המשמר ואת יכולת השמירה על שיווי המשקל בכדי לשרוד; את האיזון העדין, השברירי, בין סוד קסמה של "ההליכה על פני המים" (רוח, אמנות) לבין חרדת השקיעה במים העמוקים (של חומרי החיים). איקרוס כמשל.

* * *

בלהה אהרוני שותלת מכשירי מדידה ממשיים בגוף פסליה. לעתים, הפסלים עצמם מהווים מכשיר מדידה מטפורי. מבט מקיף על גוף עבודותיה משנות השמונים ועד היום מגלה כי דימויים של מכשירי מדידה הופיעו כבר בעבודותיה הראשונות, שנשאו אופי מינימליסטי, כאילו מופשט()אופק, 1987; קורה צפה, 1988; ציפה על קו המים, 1990; פלס צף, 1992).
הם חוזרים ומופיעים בפסליה העכשוויים והפעם באריזה פיגורטיבית, נרטיבית וסמלית.
מאגר המכשירים והאביזרים הללו כולל, בין היתר:

א. איזון אופקי, למשל : סרגל, פלס מים, מצופי פלסטיק אדומים ומצופי משקולת מעופרת אפורה (כאשר האחד צף – שוקע השני, וכל זאת כשהם אחוזים ותלויים זה בזה); נדנדה/מאזנים/סירה (בצד האחד ניצב אדם ובצד השני – שק מטלטליו); קו מים (כקו – אופק
וכעמוד שדרה של אדם שוכב וסירה דו מפרשית משייטת על ובתוך גופו).

ב. איזון אנכי, למשל: אנך בנאים (אחוז בידיו של אדם היושב כפוף גב על גבי עמוד צר וגבוה הצבוע בפסי אדום ולבן ); מוט מדידה (לסימון מפלס הגאות או השפל בים, או בנבכי האדם).

ג. מכשירי התמצאות במרחב, למשל: מצפן שמתווה כיוון ומורה נתיבות בימים וביבשת.
בית קטן עם גג אדום משמש כמחוג מורה. בהשאלה, הבית הוא גם המצפן, אשר מגדיר את ציר המצפון הצפון.

ד. אמצעי ניווט קיומיים, למשל : הבהוב המגדלור, כדימוי של מצב קיומי, או דג הזהב, כביטוי מטפורי לצו המצפון (בדומה לצרצר הסיפור פינוקיו), או כאוצר פנימי שיש להגן עליו ולשמרו.
שיעור המידה והאיפוק מתגלה גם במנעד הצבעוני של פסליה. בלהה אהרוני מקפידה על טבלת צבעים מצומצמת, נזירית וסמלית : שחור, אפור, לבן, אדום וחום – צבעו של העץ הישן, הממוחזר – עמו היא עובדת.

הצבע האפור הוא, בדרך כלל, צבעם של בני האדם. אנונימיים ואפרוריים, במשמעות דומה לזו שמייצגות הדמויות הלבנות, המגובסות, של ג'ורג' סגל.

הצבע השחור הוא צבעם של המועקה הקיומית, המאבנת, אשר משתלטת או זוחלת מעלה, מנסה להשחית את הגוף, להשחיר ולהחריש את הנפש.

הצבע האדום זוהר בעוצמתו הצבעונית. הוא משמש כאות אזהרה, כסימן לסכנה וכביטוי נחרץ של מוחלטות, כמו קווי הסרגל החרוצים באדום ובלבן. לעתים הוא מופיע כאור זוהר, בדומה לפנסי אזהרה בספינות, או על ראש מגדלור. זהו פנס אדום, אשר נע בתנועה סיבובית-קצבית, מקביל למקצבי הלב הפועם בחזהו של אדם, או לצפירותיהם של "הקווים האדומים", המתריעים בתוך מוחו ומזהירים אותו מפני מעשה לא מאוזן. העין האדומה, הקיקלופית, של המגדלור, יכולה להיות עין מבורכת, מצילה, אך באותה מידה היא יכולה להיות עין מסוכנת, שפיתויה כפיתוייהן הקטלניים של הסירנות.

SEA-SEE
לא אחת, מכשירי המדידה מהווים אינדיקציה מוחצנת, או מוקצנת, למתחולל בתוך "הים הפנימי" של האדם. הם משקפים את תוכו, מסמנים על גופו את קו מפלס הנפש/הרגש/הסבל. ב-המודד משנת 1998, מוט המדידה מעיד כי אפרוריות החיים הגיעה עד לקו הסרעפת, בולמת וחוסמת את הנשימה/נשמה. מוט המדידה הופך למקל אחיזה. הראש נשען עליו. הידיים אוחזות בו כאביזר לאיזון ולתמיכה, כקרש הצלה, מתוך אמונה {תמימה) שהוא איננו קנה רצוץ.
קנה המידה בין העמודים והמוטות המפוספסים לבין קומת האדם משמשים אף הם אמצעי ממשי ומטפורי בכדי להעיד מי למעלה, מי למטה, מי ליד ומי מתחת, מי גבוה ומי נמוך, מי עומד ומי שוכב, מי בקצו ומי לא בקצו.

האם בני האדם הללו, אפורים וצרים, צרורים בצרור החיים, אכן נכנעים לגורלם, משלימים עם אפסיותם, מתענים ומתאיינים? או שמא, הם נדרכים ומחכים לרגע הנכון, לרגע המדוד בקפידה, שבו הם ייצאו חוצץ כנגד גורלם ויחתרו לשנות את מצבם. למילה "חתירה" יש בהקשר זה משמעות כפולה ומכופלת: היא מעידה על רצונם לחתור תחת, לערער את כוח (הכובד) העלום שמצמית ומקבע אותם למקומם; היא רומזת על קיומה של אופציית היסחפות, חתירה ומילוט, בדרכי הים ומעבר להם; היא מציעה אפשרות של חתירה למשהו אחר, שניתן להשיגו במאמץ רב וממושך, בפעילות סיזיפית, שאיננה נכנעת, ששואפת, שמתמרדת, שמאמינה כי "אף על פי כן נוע תנוע"; החתירה מציעה פתרון, אלטרנטיבה, כנגד הסטאטיות המסוכנת, המנוונת. היא מציעה תנועה, התקדמות לעבר מטרה, "עם הראש מעל המים".
האם, בסופו של יום, כשהשמש שוקעת בים, צובעת את האופק באדום זוהר, היא מאותתת לאדם הניצב מולה: "בול עץ שכמותך, קום ועשה מעשה. אל תסתפק בקשר-עין. תתחיל לחתור!". האופציה הזו נרמזת בעבודות המאוחרות: איש קטן דוחף את סרגל המדידה שלו, מנסה לשנות
את השנתות, לדחוף את הקורה (האבן) מעבר לגבולות המנוסחים בעבודו על ידי המודדים; איש אחר, ידיו בכיסי מעילו, מתבונן בתצלום של ספינה שעוגנת ברציף. שמה של הספינה כתוב באנגלית על הדופן: Second Effort. האם עמידתו מטעה והוא בעצם דרוך לקראת "מאמץ נוסף" להגשמת ההזדמנות השניה שלו?

* * *
בית מול ים.
היפוכו של הבית מוליד תיבה. האם זו תיבת נח מגוננת, נודדת, מתנדנדת על פני מבול החיים או תיבה שוקטת, אי)ש( של שקט בלבה של סערה?
בחלק מן העבודות, הבית הנטוי הופך לסירה, סירה שהיא בית על קרקע נוזלית, לא יציבה, לא בטוחה, עם תהומות בולעניים. בית נטוי אחר מוצב על משטח עגול עטור קווי התמצאות:
צפונה, דומה, מזרחה ומערבה. זהו בית – מחט, מחט המצפן. זהו בית שמבקש להתביית.
לאן לפנות? מהי "הדרך הנכונה"?

* * *

אדם מול ים, בית על הים ואמנית שמנסה לקשור בקשר – עין בית, ים ואדם; אמנית שיודעת כי בירידה למעמקי הים יש להצטייד במכלי אוויר, במכשירי מדידה ובמכשירי ניווט, שיורו לך מתי זמנך אוזל וכיצד תוכל לשוב ולצוף עם הראש מעל לפני המים. בסופו של דבר, זהו סיפור של התמודדות והישרדות בים סוער.