א ל ח ו ף – מיצב / ענת גטניו

מאת ענת גטניו

אלחוף (מושג המופיע בספר המיתולוגי "מובי דיק") איננו ההיפך מחוף, וגם לא מקום מוגדר אחר, זהו מרחב ביניים, איזור דמדומים, לא ממש בים וגם לא על יבשה מוצקה, לא כאן ולא כאן, מצב של השתהות, ויותר מכך צפיה לשינוי במצב הקיים.

בלהה אהרוני מתגוררת ויוצרת במכמורת במרחק הליכה מן הים. כוחות הטבע הפועלים עליו ומחזוריות החיים של הים הם חלק בלתי נפרד מחייה ומיצירתה. מאז שהיא זוכרת את עצמה היתה קשובה לים ונמשכה להיות איתו בדיאלוג כזה או אחר. משוויתרה על חלומה להיות "יורדת-ים" החלה לפסל, ומן ההתחלה נכנסו לתוך יצירתה מושגים כמו ציפה או שווי משקל, כשפסליה עוד דיברו בשפה מופשטת.

המיצב "אלחוף" שנוצר במיוחד לחלל הגלריה , ממשיך מיצבים קודמים שדימוי המגדלור היה מרכזי בהם )"שולחן עבודה" ב- 2007 בגלריה על הצוק בנתניה, ו"שפל" ב-2010 במתחם התחנה בת"א). מגדלור גדול המנופץ לשני חלקים מוטל על הרצפה, בלתי שמיש, מפורק, מנוטרל, חלקיו פזורים על גבי הקיר, אך מנסה "להמשיך לחיות" באמצעות מערך של אורות קטנים ה"נולדים" ומשתכפלים מן האור המרכזי שנדם. האורות מגיחים מן הרצפה בצורות
המזכירות פריסקופ (המאפשר היתבוננות מושלמת בעולם ב-360 מעלות), או יצור תת-מימי המגיח ממעמקי המים, ואולי זה איבר חישה או עין אנושית המנסה לבדוק את העולם. בכל מקרה הם מכילים בתוכם פעולה של איתות.
אורות מהבהבים אדומים שימשו כבר בעבר את האמנית כדימוי של אזהרה, סימון של סכנה, או ייצוג לפעימות גופניות פנימיות. המגדלור כדימוי איקוני של סימון דרך, והאור כדימוי מטאפורי לכיוון ערכי או רוחני, משמשים את אהרוני זה זמן כחלק ממערך שלם של דימויים הנוגעים בשאלות על אובדן או חיפוש דרך. הם מצטרפים לדימויים נוספים של מדידה החוזרים במערך הפיסולי שלה: סרגלים, שנתות סימון, מוטות מדידת עומק, פלס, מצפן, מטוטלת, מצופים, משקולות, תנועת נדנדה וקומפוזיציות העוסקות במציאת איזון דק אל מול כוח הגרביטציה. דימויים אלה, הלקוחים כולם מן הרפרטואר הימי, חוזרים בוריאציות שונות בתוך מכלול יצירתה כשהם מהווים עבור האמנית מרחב מטאפורי לדיון על מערך האיזונים האנושי, על שאלות של מצפון ומידה, ועל סימון דרך במובן הקיומי ביותר בהקשר המקומי הפוליטי.

הדמות האנושית החלה להופיע ביצירתה בשנות התשעים, כדמות גברית ניצבת, רפויה ופסיבית, הנושאת בתוכה אור פועם, מעין סמן גופני או ערכי, "קוצב לב". במיצב זה, דמות גבר (המפוסל מחומרים פולימריים) המתבוננת על מערך האורות המהבהבים שעל גבי הרצפה, היא דמות טראגית, שחורה ומפויחת. וכדברי האמנית: "ההבהוב שרף אותו ….. הוא חיכה זמן רב כל כך עד התפחם".
במיצב כלולים שני פסלי ילדים, שסימני סכנה מופיעים במרחב שלהם מבלי שיהיו מודעים לכך. פסל מצמרר של ילד המגולף מגומי שחור, צועד בתמימות ללא מודעות למטען ה "טעון" שהוא נושא על גבו. דמויות הילדים מעצימות את תחושת הנידונות לאובדן המצפן האנושי.

במיצביה, בודקת אהרוני תמיד את המיקום הפיסי שלה כלפי הים ואל מול ארבע רוחות השמיים, כשהיא מסמנת את הצפון בחלל, כאילו מנסה שוב ושוב לחפש את הכיוון הנכון.

בלהה אהרוני החלה את דרכה בשנות השבעים כשהיא מפלסת את דרכה הייחודית כאמנית, ואיננה משייכת עצמה לקבוצה או סגנון זה או אחר. כאמנית אוטודידקית. היא למדה זמן קצר במכון אבני, אך עזבה והמשיכה לחקור את תחום

הפיסול (במתכונת המסורתית של לימוד כשוליה מסתתי האבן בקרית שאול). מאוחר יותר נסעה לקרארה שבצפון איטליה ללמוד את מלאכת הסיתות בשיש, לשם חזרה מספר פעמים. כבר מתחילת דרכה כפסלת, התנסתה בחומרי פיסול שונים ומגוונים, ובשנים האחרונות צימצמה אותם לעץ וגומי, כשהיא פועלת בעיקר במערכים שלמים של פיסול (מיצבים) בהם היא משתמשת בחומרים מגוונים ובטכניקה מעורבת.

ענת גטניו
אוצרת התערוכה